מאת: רות רובינשטיין
לקראת סיומו של יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ראיינו את מרינה גלפגט, נכדתה של מריה רוזנברג (88.5), ניצולת שואה המתגוררת במרכז הגריאטרי המלב"ן, שבגיל 11 נאלצה לעבוד במפעל ליצצור נשק.
"סבתי מריה נולדה בשנת 31' בעיר חרקוב שבאוקראינה למשפחה יהודית רגילה" מספרת מרינה "סבא שלה היה רב. הם הגיעו מפולין, ולאחר החלוקה, מצאו את עצמם באוקראינה".
"בשנת 35' נולד אחיה ובשנת 41' אביה יצא להילחם בצבא האדום ומריה ביחד עם אחיה ואימה הוברחו לבוכרה והצליכו להימלט רגע לפני הגעת הנאצים לעיר. בבוכרה בהיותה בגיל 11, היא התחילה לעבוד במפעל לייצור נשק. היא תמיד סיפרה שזו הייתה תקופה איומה של רעב, המון לכלוך ובעיקר אי ודאות. סבתי הייתה מאוד קשורה לאביה והנתק ממנו בתקופת המלחמה, מבלי יכולת לדעת מה קורה איתו, הקשתה עליה מאוד" מספרת מרינה.
"מריה באותה תקופה הייתה עומדת בתור ללחם ובמקבילך עבדה במפעל שהוסב למפעל לייצור נשק. אצבעותיה היו קטנות ויכלה להכניסן פנימה ולנקות את רכיבי הנשק והגלגיו מבפנים. היא עבדה שם במשך שלוש וחצי שנים עד לסיום המלחמה".
"בכל הזמן הזה, היא חיכתה לאביה. כשהוא שב בתום המלחמה, היא שמעה צעדים ומיד ידעה שזה הוא שבא לקחת אותם חזרה הביתה. אביה שב פצוע מהמלחמה, לא הייתה לו אצבע והיה איש שלא נהג לדבר הרבה. תמיד אצלנו דיברו מסביב על הרעב והלכלוך, פחות דיברו על הזוועות" אומרת מרינה.
"בתום המלחמה הם החלו להשתקם וכשהכירה את סבי, הסתבר להם שהיא עמדה ביחד עם סבתו בתור ללחם בבוכרה. הם נשאו בשנת 51' ונשואים מזה 69 שנים. הם עלו ארצה בשנת 91' לאחר מלחמת המפרץ, הישר לעיר ראשון לציון. לפני שנה וחצי חלה הידרדרות במצבה הרפואי והיא עבר להתגורר במלב"ן".
מרינה מספרת שמידי יום הוא מתקשר למלב"ן לשוחח איתה ולדרוש לשלומה ועד למשבר הקורונה נהג להגיע ולבקר אותה פעמיים בשבוע. הם מאוד קשורים האחד לשני והוא מחכה כבר שיאפשרו לו לבקר אותה.
