מערכת ראשון ניוז:
יום הזיכון לשואה ולגבורה: ראיינו את ולריה, הנינה של סימה קובין בת ה-99, מקשישי המלב"ן, שסיפרה לנו את סיפור הישרדותה של סימה, שניצלה ביחד עם משפחתה, הודות למכתב ששלחה סבתה מגטו ורשה בפולין.
ולריה מספרת שסבתא רבא שלה סימה קובין נולדה בשנת 21' במאה הקודמת, בפולין. משפחתה היגרה עם השנים למדינת בלרוס בעקבות הפרנסה, שכן אביה עבד במפעל שהועבר למינסק, עיר הבירה של בלרוס, וכך הם עברו לשם, בעוד שסבתה של סימה נותרה בורשה בפולין.
המלחמה בפולין פרצה ב-1.9.39 והגיעה לבלרוס בשלב מאוחר יותר בשנת 41'. "באותה עת" מספרת ולריה "החדשות ששודרו ברדיו, שידרו תמיד שהכל בסדר ושאין ממה לחשוש ועל כן המקומיים נשארו במקומם ולא ברחו. אך ההורים של סבתי סימה, ידעו את האמת כיוון שהסבא רבה שנותרה מאחור בפולין, שלחה להם מכתב ובו היא תיארה את כל הזוועות וביקשה שיבואו להציל אותה. על המכתב גם היו כתמי דמעות שהתייבשו והדבר סימן עבורם את הבאות".
"לפולין הם כבר לא יכלו לשוב על מנת להציל את הסבתא רבא וכשפרצה המלחמה בבלרוס והחלו לשמוע את ההפצצות, המקומיים האמינו שהצבא האדום יגיע ויציל אותם וכולם המשיכו להתנהל באופן רגיל ואף הלכו לעבודה. בצהריי היום, כשראו שההפצצות לא רק שאינן מפסיקות, אלא מתגברות, ההורים של סבתא רבא שלי ברחו ליערות ביחד עם ארבעת ילדיהם, מתוך חמישה, האח הקטן שהיה בן 18, עבד במפעל ולא הסכימו לשחררו מהעבודה. הם היו עם הבגדים שלבשו ומעט חפצים שהספיקו לקחת, בלי כסף ומסמכים וכל רכושם הושאר בלית ברירה מאחור".
"הם לא שיערו לרגע אחד" מספרת ולריה "שאותו בוקר, היה למעשה הבוקר האחרון שהם ראו את האח הקטן, הם ידעו שהם חייבים לברוח משם וקיוו שהוא הצליח להסתתר ולהינצל. מהיער הם המשיכו לברוח ועלו על רכבת לאורל שבצפון רוסיה. המקומיים סייעו להם, נתנו להם דירה חדר, בה התגוררו כולם ביחד והם עבדו שם עד לשחרור בלרוס בשנת 44'".
"לאחר חזרתם, הם גילו שהבן שנותר מאחור נהרג והם נותרו חסרי כל ומיד התחילו לעבוד קשה מאוד בכדי שיוכלו להתקיים. בשנת 46' סבתא רבה שלי הכירה את סבא רבא שלי, מיכאל, שבמהלך המלחמה נלחם בצבא האדום, ובאותה השנה הם נשאו משפחתו של סבא רבא שלי, הוריו אחיו ואחותו שהייתה אמא לתינוק קטן, כולם נספו בגטו מינסק בבלרוס. לאחר שהוא לא מצא אף אחד מהם, הוא רצה להשים קץ לחייו ולהתאבד ובמקרה הוא פגש את סבתא רבא שלי ברחוב והבין שהוא לא יכול לסיים את חייו וחייבת להיות לו המשכיות ונישא לה".
ולרי מספרת שכעבור שנה נולדה סבתה וקראו לה נינה, על שמה של אחות סל סבא רבא שלה, נחמה. על מנת שלא להבליט את הזהות היהודית, הם שינו את השם מנחמה לנינה. בשנת 96' עלו הוריה של ולריה לארץ וכעבור שנה, בשנת 97', הצטרפה אליהם הסבתא רבא סימה.
"העליה ארצה הייתה לא פשוטה עבורם" אומרת ולריה ומסבירה "הם נאלצו לעזוב ולהתחיל שוב הכל מהתחלה. כפי שקרה במלחמה כשברחו ולאחר מכן כששבו לבלרוס בתום המלחמה. כעת כשסבתי בת 99, כמעט בת 100, אחרי שבצעירותה איבדה את הכל ונאלצה להתחיל הכל מחדש ושוב פעם עם העלייה ארצה, עכשיו בגילה המופלג היא נאלצת להתמודד עם צו הסילוק שהוציאה עיריית ראשון ועומד ומרחף מעל לראשה ומעל לראשי כל הקשישים המתגוררים במלב"ן. ביום הזה, אני מבקשת מראש העיר רז קינסטליך שיסיר את צו הסילוק מעל ראשינו. תן ליקירים שלנו לסיים את חייהם בשקט, הם עברו כבר מספיק!"
